רוזי בת 90, ניצולת שואה מרומניה, מגיעה פעמיים בשבוע למשרדי עמותת “לחיות בכבוד” ברחובות. היא לא מגיעה כדי לקבל ארוחה – היא מגיעה כדי לתת. בגיל שבו רוב האנשים יושבים בבית, רוזי יוצאת מהדלת ועושה את הדרך לעמותה כדי לעזור.
“אני עוזרת במה שצריך,” היא אומרת בחיוך. “ממלאת מעטפות, מסדרת ניירות, מדברת בטלפון עם ניצולים אחרים. מה שיש לעשות – אני עושה. יש לי זמן, יש לי כוח, למה לשבת בבית?”
איך הכול התחיל?
רוזי הייתה בת שבע כשהנאצים כבשו את רומניה. היא שרדה במחבוא, עם אימה ואחותה, בעליית גג של שכנים נוצרים שהסתירו אותן במשך שנתיים. שנתיים של פחד, של רעב, של שקט כדי שלא יגלו אותן. אחרי המלחמה הגיעה לישראל, התחתנה, גידלה ילדים, עבדה עד גיל 70.
“אחרי שיצאתי לגמלאות, הרגשתי ריקנות,” היא מספרת. “הילדים עסוקים, הנכדים בצבא או בלימודים. הייתי יושבת בבית ושואלת את עצמי – זה הכול? זה מה שנשאר? אחרי כל מה שעברתי, אחרי כל מה שבניתי, אני אסיים את החיים שלי על הספה מול הטלוויזיה?”
הסיפור המרגש של נתינה שמגיעה מהמקום הכי לא צפוי והתנדבות בעמותת לחיות בכבוד
ואז היא שמעה על “לחיות בכבוד”. “חברה סיפרה לי על העמותה,” היא זוכרת. “אמרה שהם מחפשים מתנדבים. חשבתי – למה לא? יש לי זמן, יש לי כוח, למה לשבת בבית? אני עדיין יכולה לעזור.”
ארז קרלנשטיין, מייסד העמותה, נפגש איתה לשיחה. “היא באה ואמרה שהיא רוצה להתנדב,” הוא זוכר. “אמרתי לה – את בטוחה? בגיל 90? היא הסתכלה עליי ואמרה: ‘מה, אתה חושב שאני זקנה מדי לעזור? תן לי משהו לעשות ותראה.’”
רוזי לא זקנה מדי. היא מגיעה בזמן, עובדת בחריצות, ומביאה איתה אנרגיה שמדבקת את כל הצוות. היא גם מדברת בטלפון עם ניצולים אחרים – כאלה שמרגישים בודדים, שצריכים מילה טובה. “הם מספרים לי דברים שלא מספרים לאחרים,” היא אומרת. “כי אני מבינה. עברתי את אותו דבר. יש שפה משותפת. כשאני אומרת ‘אני מבינה’ – הם יודעים שאני באמת מבינה.”
השיחות האלה הן חלק מפרויקט “הקליק השלישי” של העמותה, שמטרתו לשפר את המצב הנפשי והחברתי של ניצולי שואה. רוזי היא דוגמה חיה לכך שהתפקיד לא חייב להיות חד-כיווני – גם מי שמקבל יכול לתת.
“זה נותן לי משמעות,” היא אומרת. “להרגיש שאני עדיין שווה משהו, שאני עדיין יכולה לעזור. בגיל 90, זה לא מובן מאליו. הרבה אנשים חושבים שבגיל הזה נגמר הכוח. אני מוכיחה להם שלא.”
הצוות אוהב אותה. “רוזי היא כמו סבתא של כולנו,” אומרת עובדת במשרד. “היא מביאה עוגה, שואלת איך הילדים, זוכרת ימי הולדת. היא לא רק מתנדבת – היא חלק מהמשפחה.”
יש בסיפור של רוזי משהו מעורר השראה. היא יכלה לשבת בבית, לצפות בטלוויזיה, לחכות שהילדים יתקשרו. במקום זה, היא בחרה לתת. להיות פעילה. להשפיע. “אנשים שואלים אותי – למה את עושה את זה?” היא מחייכת. “אני אומרת להם: כי אני יכולה. כי עדיין יש לי כוח. וכי זה גורם לי להרגיש טוב. מה עוד צריך?”
סיפור של תקווה
בגיל 90, ניצולת שואה שנותנת לאחרים. זה הסיפור של רוזי. וזה גם הסיפור של עמותת “לחיות בכבוד” – מקום שמבין שכולנו יכולים לתת, לא משנה מה הגיל או הרקע.
